אושר.... כלום יש דבר-מה נחשק יותר על ידי בני האדם מאשר להיותר מאושרים? כלום יש דבר חמקמק יותר ממנו? ובכל זאת, כמה אנשים אתם מכירים שיצהירו בפניכם, (או אפילו בפני עצמם), בכנות ולאורך זמן (אתם יודעים מה? אפילו בכנות חלקית ולזמן קצר) את ההצהרה הפשוטה: "אני מאושר"?  

בעניין הזה אני מזמינה אתכם לערוך ניסוי קצר. שאלו חמישה אנשים קרובים: "האם אתה יכול להגיד בפה מלא וללא היסוס "אני מאושר"? התוצאות יפתיעו אתכם..... 
אני סבורה, שאושר הוא מקום לבוא ממנו ולא להגיע אליו. הבחירה האם להיות מאושר היא בחירה מקדמית, בחירה בהווייה הנענית באופן שלם ומלא למציאות כפי שהיא ואיננה נאבקת בה, או במילותיו של אברהם לינקולן: "רוב בני האדם מאושרים במידה שהם מחליטים להיות כאלה".  

רבים ודאי יוכלו להעיד על רגעי אושר בחייהם, רגעי שיא. אבל הקיום היומיומי שלנו הוא לעיתים קרובות רק רצף של נסיונות להימנע ממפחי נפש. הקיום הבסיסי האוטומטי, הריאקטיבי של מרבית בני האדם דומה יותר לריצה בין טיפות של עיסוקים, אילוצים, הנחתות, צרכים קיומיים וצרכים מומצאים. הבה נהיה כנים לרגע: כמה דקות ביממה אתה חש מאושר? 
 למען האמת האושר האולטימטיבי, השלם, הוא כמיהה כה עזה, עד כי מרבית האנשים חוששים מהמימוש שלו באותה עוצמה שהם כמהים אליו. ייתכן, כי ברמה הרוחנית ההתנגשות של שני הכוחות העוצמתיים הללו יוצרים עצירה, חוסר תנועה לקראתו. היטיבה לבטא זאת לאה גולדברג הדגולה בשירה "ניסיון":  

ניסיון 
לך נשבעתי אל עליון,
ולא אדע האקיים:
איך אעמוד בניסיון?
ניסיון האושר השלם.  
איכה תכיל עיני האור?
ידי רפות, ידי הוזות –
איכה אשא ולא אשבור
שמחה כזאת, ברכה כזאת? 
מכובד עול איך לא אפול,
איך לפניך אתיצב
זקופה, גדולה, נושאת בעול
של אושר אנושי שלו.  

מדהים לא? האושר האולטימטיבי נתפס כעול...... לאה גולדברג מבטאת את הפחד הכמוס מלהיות כה מאושרת עד כי לא יהיה בכוחה להכיל זאת.  

הקבלה מדבר על היותנו כלי שמהותו הרצון לקבל אור (המימוש של כל החלומות, הרצונות, המאוויים, הפוטנציאל האינסופי) לתוכנו. אלא שיש צורך בהכנה נכונה, בניקוי ובהרחבה של הכלי כדי שהאור יוכל להיכנס לתוכו ולמלא אותו. הדאגה של לאה גולדברג מוכרת לכולנו: רגעים שכאלה שבהם אתה חש כה מאושר, שהכלי שלך כה מלא באור, מין מלאות עד אפס מקום, ואז מתגנב הפחד ומתחיל לכרסם, לזנב, ללחשש: האם יש בי מקום לעוד אושר? מה יקרה כשכל זה יסתיים? האם שוב אחווה כזה אושר? האם יהיה עלי לחוות את הניגוד המוחלט – השפל המוחלט בבחינת מאיגרא רמה לבירא עמיקתא?  

אושר עבורי אינו מטרה נכספת בפני עצמה. לפני הכל הוא בחירה. כאמור, מקום לבוא ממנו. אושר יכול לנבוע מאימוץ גישה של סקרנות, פליאה ותמימות, הוקרת תודה לחיים, לקיום, לבריאות, לשמש הזורחת ולפלא הבריאה בכללו. שום דבר מיוחד לא צריך באמת לקרות כדי שתוכל לחוש מאושר.  

אולם נוכחות האושר מתחזקת ונוכחת, כאשר אנו פועלים למימוש הייעוד שלנו מתוך הערכים שלנו. האין זו הסיבה שבגללה הפכו מאמנים? לסייע לאחרים ובו זמנית להישאר בקשר תמידי, בעשייה שיטתית למען מימוש ייעודנו שלנו תוך חיים מתוך ערכינו האותנטיים? ביכולת להתעלות מעל הקיום האוטומטי ולממש מציאות חדשה בחיינו טמון אושר גדול. לא כשנגיע למטרה, אלא בכל רגע בדרך אליה.  

"האושר האמיתי בחיים הוא להיות כלי בידיה של מטרה שאתם מזהים כמטרה כבירה, הגורמת לכם שתהיו כוח טבע אמיתי במקום חבילה קטנה וקדחתנית של תחלואים והתמרמרויות ולהתלונן שהעולם לא שם לו למטרה לגרום לכם אושר. לדעתי, חיי שייכים לקהילה כולה וכל עוד אני חי זכות היא לי לעשות למענה כל שביכולתי.  
אני רוצה למצות את עצמי עד תום, כאשר יגיע זמני למות. כי ככל שאני עובד קשה יותר, כך אני חי יותר. אני חוגג את החיים כשהם לעצמם. בשבילי החיים אינם נר קצר. הם מעין לפיד אומר הוד שהוטל עלי לאחוז בו כעת, ואני רוצה לגרום לו שיבער באור יקרות ככל האפשר קודם שאמסרנו לידי הדורות הבאים".  
ג'ורג' ברנארד שואו  

גלי הכרמלי מאמנת ומנחת קבוצות אימון