|
אותנטיות – להיות נאמן לעצמך / גלי הכרמלי הגענו לעולם אותנטיים לחלוטין. נאמנים לעצמנו, ורק לעצמנו. במאת האחוזים. רעבים? צמאים? זקוקים לאהבה? חשים אי נוחות? מייד נזדעקנו בקולי קולות להתריע – והיקום, בדמות אמא או אבא, בדרך כלל היה שם עבורנו לספק את צרכינו. אולם דווקא ההורים, כמו גם מבוגרים אחרים בעלי כוונות טובות מאוד, החל בגננת, עבור בקהילה המורחבת וכלה באנשי הדת, החלו להתנות אותנו. אתה רצית להתקשקש בצבעי גואש על כל הגוף? "לא! עכשיו שעת סיפור, יש לשבת בשקט בידיים שלובות", קבעה בנחרצות הגננת. אתה רוצה לקרוא עכשיו על מעללי דנידין בארצות אויב? "תוציא את הספר מתחת לשולחן ותתחיל להתרכז במשפט פיתגורס", הצליף המורה למתמטיקה. עינך מבחינה בציפור כחולת כנף ויפת נוצה על אדן החלון? "עיניים אלי, כולם". וכך, באמצעות מנגנון שכר ועונש קלאסי, הונינו. הותנינו להאמין ש"הם", המבוגרים, יודעים טוב מאיתנו מה נכון וטוב עבורנו. אולפנו, לא פחות, להשקיט את הקול הפנימי שלנו, ולעשות "מה שנכון", ו"מה שצריך" ו"מה שכדאי" רציונאלית מהשכל, ואפילו זכינו לשבחים על הישגינו, אבל המחיר! המחיר! הקרבנו את מי שאנחנו באמת, ותהינו מדוע אנחנו דועכים. כן, סבל רגשי הוא דרכה של שפת הלב והנשמה להודיע לנו שאיננו פועלים באותנטיות. שעטינו מסיכה. למרבית אי-ההפתעה, ההמלצה המובהקת הינה להסכית במהירות האפשרית לקולו של הלב, משום שהלב הינו עקשן גדול. הוא המחויב הגדול ביותר לטובתנו האמיתית, ואם איננו מאזינים לאורך זמן, הוא יגביר את עוצמתם של הסימנים – עד שנקשיב. ואם עדיין נתעלם, הוא יגייס את בן-בריתו הטוב ביותר – הגוף, ויחדו יתחילו לאותת. בהתחלה בקטן, ואם נתעקש שלא להקשיב – בגדול. מחלה הינה דרכם של הגוף והלב להביע חמלה. להכריח אותנו לעצור ולהסיר את המסכות ולחזור לאותנטיות. נוגה, מנהלת טרייה כבת 35, הגיעה אלי לאימון עם הבקשה לדעת כיצד להתנהל מול עובדיה ומנהלים בכירים בארגון. היא חשה תשושה וחסרת אנרגיה. כשחקרנו את הבקשה התברר, כי נוגה סבורה, כי אל לה להביע רגשות מול העובדים והמנהלים. "זה יעמיד אותי בנחיתות מולם", טענה. כמות האנרגיה שהשקיעה כדי לשחק מולם את התפקיד הנכון שהורה לה שיכלה, רוקנה אותה לחלוטין. נוגה היא אישה רגישה ואינטליגנטית, מחויבת מאוד לתפקידה ולארגונה. גם היא, כרבים המגיעים לאימון, אימצה את האמונה, כי להיות אמיתית לעצמה, לפעול בהקשבה לקולה הפנימי, יחבל בהישגיה. וראה זה פלא, מרגע שבחרה להקשיב לו, החלה לזכות בהישגים מופלאים מול עובדיה, מול מנהליה וכמובן, עבודה על אותנטיות כנושא רוחב יצרה גם יחסים חדשים במעגלי החיים הפרטיים. רוב המתאמנים מגיעים אלינו כדי ליצור בהירות. ובהירות זו מובילה לפעולה נינוחה. הלא מהות האימון הינה, כי התשובות אצלם. אלא מאי? מרבית המתאמנים השקיטו את קולם הפנימי באפקטיביות כה רבה, עד שגם כאשר הם רוצים להקשיב לו, הם כבר אינם מוצאים אותו. עבורי חזרה לאותנטיות ופעולה מתוכה היא מאושיות האימון, משום שכולנו עד אחד עברנו אילוף והתניה בתחומים שונים. לעיתים די בגירוד קל והאני האמיתי מתחיל להיחשף, ולעיתים יש צורך להעמיק עוד ועוד במאורת הארנב, כה עמוק נקבר הקול הפנימי. אם כך, להיות אותנטי פירושו בראש ובראשונה להישאר נאמן לעצמך. וזה בעיני העיקרון החשוב ביותר לגדל לאורו את ילדינו: אל תיתן לאף אחד לתמרן אותך, לשלוט בך, כל אחד שש להשמיע פקודות, לחלק עצות. זה בסדר להקשיב, לשקול, להיוועץ, אבל החלט רק מתוך הקשבה לקולך הפנימי. הוא מספר לך על תוכנית הנשמה שלך. זה אמיץ מאוד לקחת אחריות להקשיב לקולך הפנימי. אולי תהיה בסכנה, ואז לא יהיה את מי להאשים, אבל זו הדרך. אז יש אפשרות שתרקוד בהרמוניה עם הווייתך. נדירים האנשים שיכולים לעשות זאת, הסתכל סביב – רוב האנשים מתוסכלים כרונית, כי הם מבזבזים את חייהם, כי הקשיבו לאחרים ולא לעצמם. כל פעם שמישהו בוחר להשיל מעליו את המסכות ולפעול באותנטיות, מתרחש נס מדהים, לעיתים קוואנטי, ותחושת הסיפוק גדולה לאין-שיעור. שנית, (אם הקשבת לקולך הפנימי) אל לך להעמיד פנים. לחבוש מסיכה. עשה מה שתעשה עם כל הלב. גם כאן הותנינו להאמין שרגשותינו אינם לגיטימיים, במיוחד אלה הפחות פופולאריים, כמו כעס ועצב. לימדו אותנו לחייך או להיאלם כשליבנו כועס, לעצור את הדמעות כשרצינו לבכות, ולהשתתק כשרצינו לשיר מרוב שמחה, אבל זו הדרך הבטוחה להפוך לזיוף. ופתאום, כשאתה רוצה לאהוב או לצחוק מכל הלב – זה לא עובד. משהו סכאריני מתמלט משפתותיך. אז אני אומרת – לך עד הסוף. כשאתה נוגע – תיגע באמת, וכשאתה משתוקק – תשתוקק עד קצות העצבים, ואם אתה עצוב – תבכה את כל העצב, בדמעות רטובות, הן מזככות את הלב והעיניים, וכשאתה שמח – לך לקטוף את הירח. ושלישית – דבוק בכאן ועכשיו. כל השדים, והדאגות והשאיפות ושאר הקשקשת ברשת, מבעבעים אלינו מהעבר או מהעתיד. גחים מזמנים אחרים ומזהמים את ההווה, שהוא הדבר היחיד שעומד לרשותנו באמת. כל רגע חד-פעמי שכזה, הוא נצח. אהוב אותו, השתרש בו, התענג עליו, הוא יחיד ומיוחד ואין שני לו. בקיצור ולעניין – אותנטיות עבורי היא נשמת אפו של אדם, ובידינו כמאמנים מופקדות הזכות והחובה לסייע לאנשים למצוא שוב את קולם שלהם, ולהאזין לו. זו מהות עיסוקנו, בשונה מיועצים ומומחים ומטפלים. אין כל סכנה בלהיות אותנטי. ממילא חבל להשחית את הזמן עם מי שלא יאהב את האני החדש-ישן האמיתי שלך. ואם יש סכנות – אני מעדיפה אותן על פני ההליכה בנתיב לא-לי. ואם במקרה שכחנו איך באמת להיות אותנטיים – הבה נציץ בילד בן שנתיים, הוא כבר יזכיר לנו... לתגובות: |
 |
||
 |
|
|
 |
||
|
|
||
חזרה