בחודש יוני השנה הייתה לי הזכות להשתתף, יחד עם עוד שלושים נשים ישראליות, בכנס נשים בינלאומי, שנערך באשרם "Art of Living" בבנגלור, הודו. בחדר האוכל רחב-הידיים של האשרם פוזרו עציצי חרס על גבי השולחנות הנמוכים, ובכל עציץ – חמניית נייר ובמרכזה דבר-חוכמה מפי הגורו - סרי סרי ראווי שנקר. וזו האמרה שאהבתי מכולן:  

Faith is realizing that you always get what you need.
Faith is giving the universe a chance to act.  

עבורי הקשר- גשר בין אימון ורוחניות נעוץ באמון. בוודאות הבלתי ניתנת לערעור שאי-שם-כאן, מעבר לעולם החומר, הנתפס בחמשת החושים שלנו, קיימים ממדים נוספים, כוחות גדולים מאתנו, שלא למדנו עליהם ואותם בבית-הספר, אבל אנו חווים אותם בעוצמות שונות, ויש להם חוקים ברורים ותוצאות ממשיות בחיינו ובמותנו.  

אנו מכנים ממדים אלה "רוחניים", משום שבדיוק כפי שאיננו יכולים לראות את הרוח (במובן wind) או לגעת בה, אלא רק לראות את תוצאות משביה – ענפים זעים, עלי שלכת מסתחררים - כך איננו יכולים לגעת ברוח (במובן spirit) בחמשת החושים, אלא רק לחוות את קיומה עמוק בתוכנו, ואת תוצאותיה – בחיינו.  

חשוב ליצור את ההבחנה "אמון" מול "אמונה". אלו הם שני דברים שונים לחלוטין. הגורו אומר: "אמון ואמונה שונים המה. אמונותינו יכולות להשתנות, אך אמון הוא מוצק".  

אמונה היא בת-חלוף, באה והולכת. היום זו – מחר ההיא. אמון הוא ההפך מהספק. אמון הוא ודאות. ידיעה עמוקה, שלא משנה מהן ההתרחשויות הסובבות אותנו ברגע נתון, גם אם איננו רואים את תכליתן כעת, הן מכוונות ע"י האינטליגנציה האינסופית של היקום כדי לייצר למידה גדולה עבורנו. וכל רצף האירועים הללו, הנדמים כמקרה, הם למעשה רקמה הרמונית עדינה ומורכבת לאין-שיעור, הנרקמת על-ידי הכוחות הטמירים של היקום, כוחות שאינם פיזיים אלא רוחניים, אולם אלה כמו אלה, הם אנרגיה ברמות דחיסה שונות.  

לפתע מקבלת המילה אלוהים משמעות חדשה, שאיננה דתית אלא רוחנית. את דמות הסב לבן-הזקן, מחליפה התובנה הבאה: אל או איל בעברית, משמעם כוח. אלים = כוחות. תוספת האות ה"א מייצגת את העוצמה הרוחנית הגבוהה ביותר, בהיותה נמשכת ונמשכת בהגייתה כאורך הנשימה. מכאן, אלוהים הם למעשה כלל הכוחות הפועלים ביקום הפיזי ובמימדים שמעליו (*דר' שוש צימרמן – קורס מבוא למודעות רוחנית, אוגוסט 2007).  

צא ולמד: לא עוד אמונה באלוהים, כי אם אמון באלוהים.  

גם אושו מתייחס להבחנה זו בספרו "אומץ":

"קיים הבדל גדול בין אמון לאמונה. אמון הוא עניין אישי, אמונה היא חברתית. האמון חייב לצמוח יחד איתך. באמונה אתה יכול להישאר כפי שהנך. השלך את האמונות. הפחד יופיע... אז יופיע הספק. אל תחשוש מפני הספק. הנח לו לבוא... כל אדם חייב לעבור דרך הספק. המסע ארוך, הלילה אפל, אך אחרי המסע הארוך והלילה האפל בוקע השחר ואתה יודע שהיה כדאי.

אי אפשר לטפח אמון, ואף פעם אל תנסה לטפח אותו. הדבר נעשה על ידי האנושות כולה. כשמטפחים אמון הוא הופך לאמונה. גלה את האמון בעצמך... היכנס עמוק יותר אל ישותך, אל מקור הווייתך וגלה אותו... רק אדם בעל אמון רב מסוגל להיות בתוך ספק גדול ולהיות מוכשר לבצע בירור מעמיק... אמון הוא האינטליגנציה הגבוהה ביותר..."   

בעבודתי בבניה והנחיית קורסים לפיתוח ואימון מנהיגות מחוללת תוצאות בקהילה, יש לי הזכות לעבוד עם מאמנים מבתי ספר רבים לאימון. בכל בתי-הספר מתייחסים ברמות עומק שונות ובפרשנות מעט שונה לשילוש הקדוש הרלוונטי להפקת תוצאות: Be-Do-Have. עבורי, שחונכתי בדיסציפלינה אימונית שליבתה מחויבות-אחריות-אינטגריטי ממוקדי הפעולה, הייתה זו פריצה-דרך של ממש להבין, ובעיקר לחוות, כיצד השינוי במימד התודעה וההווייה Be – הוא המפתח המוליד פעולות המפיקות תוצאות. אני, שגדלתי על ברכי הרציונאל בלבד, על כפירה מוחלטת בקיומו של אלוהים, מוצאת את עצמי בגיל 42 מגלה את עוצמת האמון דווקא דרך האימון.  

זאת משום שכדי להצליח כמאמנת, אני מקשיבה לגדולתו של המתאמן, כי הוא יוכל להיות מי שהוא רוצה, לפעול בהתאם ולהפיק את התוצאות שבהן הוא חפץ. לשם כך נדרש אמון, שהלא אין כל הוכחה פיזית שזה עומד להצליח. וככל שהאמון שלי גובר, וככל שיותר ויותר מתאמנים בוחרים באמון ביוניברס, חושבים מחשבות של אמון, מרגישים אמון, מדברים ופועלים מתוך אמון, אזי ניסים מתרחשים. נסים שמקורם בסנכרון בין ארבעת הממדים. יש המכנים אותו אינטגריטי, אושיה בעולם האימון.  

בשנה שעברה למדו ילדי בבית הספר הדמוקרטי בהדסים. במהלך השנה התחוור לי, כי אם הם רוצים להמשיך במסגרת דמוקרטית גם בתיכון, עלינו למצוא אחת כזו, למשל בבית הספר הדמוקרטי הוותיק בישראל – בחדרה. הסיכויים נראו אפסיים, רשימת ההמתנה ארוכה, ועדת קבלת תלמידים מאתגרת למדי. נדיר ביותר, כי אחים מתקבלים לבית-הספר באותה שנה בו-זמנית, ומגורים להשכרה? בשכונת ברנדס, המקיפה את בית-הספר, תחלופת המגורים אפסית.  

אבל ילדי ואנוכי חשבנו שזהו החינוך הנכון ביותר עבורם. יחד ראינו תמונת עתיד, שבה הם לומדים בבית-הספר, צועדים אליו מדי בוקר ברגל, מזמינים חברים לארוחת צהריים אחרי תום הלימודים. הכנו טופס הזמנת מציאות: בית בן 4-5 חדרים, במרחק הליכה, מתוחזק וממוזג היטב (אני סוגדת לאלוהי המזגנים). הסיכוי הריאלי היה קלוש, אבל הסנכרון מחשבה-רגש-דיבור-פעולה יצר את הנס.  

ילדי בבית-הספר הדמוקרטי בחדרה, אני גרה במרחק 100 מ' מבית הספר, בבית שהזמנתי מהיוניברס. אני מייחסת את הנס הזה בראש ובראשונה לאמון שלנו בסיוע שנקבל. אמון (ומסתבר שהוא יוצר תוצאות) בהשפעתה של התפתחות רוחנית על עולם החומר, על המציאות הפיזית.  

אני כותבת על אימון ורוחניות ואצבעותיי רועדות. אחרי הכל, אני תלמידה מתחילה בלמידת הקשר המופלא שבין שני העולמות. בשונה מלימודים קודמים, כולל לימודי בקורסי מאמנים מתחילים ומתקדמים, שבהם היה סילבוס ברור ומובנה, שסייע לי בהבנת ההקשר, כאן גם דרך הלימוד והלמידה שונים לחלוטין.  

אינני מבינה הכל, אבל יש לי אמון בי, במורתי, בדרך ובכוחות המסייעים לי לעשות את הדרך הזו, שהיא מורכבת ומאתגרת מדרכו של סומא באפלה (לפחות הוא יכול להסתייע בחושים נוספים). והכי חשוב – אני יכולה להצביע על תוצאות ברורות בעולם הפיזי, המעידות כאלף עדים על עוצמת השילוב בין המודעות הרוחנית והאימון. 

גלי הכרמלי – מאמנת ומנחת קבוצות אימון

אתר עמותת Art of Living בישראל 

אתר של שוש צימרמן - קהילת ש"ץ