לשכת המאמנים מגלה אחריות / ענת קלו לברון

לפני מספר שבועות קיבלנו שתי פניות מלשכת המאמנים. האחת, נגעה לביטוח אחריות מקצועית והשנייה הייתה קול קורא המזמין את המאמנים החברים בלשכה, להצטרף ולסייע באיתור מועמדים הראויים להיות חלק ממערך ההסמכות למאמנים וההכרה בבתי הספר לאימון. על מנת לסבר את האוזן נפגשתי עם אביבה באומל יושבת ראש הלשכה.

מהי האחריות של לשכת המאמנים?
ללשכה יש אחריות גם כלפי הציבור וגם כלפי המאמנים לכן אנו מקימים את מנגנון מערך ההסמכות. אנו מקווים להצליח במשימה עד סוף הרבעון הראשון של השנה. לפני 3 שבועות התפרסם קול קורא מטעם ועדת איתור מועמדים, חברי הועדה הם רחל רימר (חברת ועדת האתיקה), אילן רובינשטיין (ראש קבוצת מחקר ואקדמיה) ואנוכי, בליווי מבקרת הלשכה. אנו מחפשים מועמדים לשלוש וועדות, הועדה המקצועית העליונה, הרכבי הסמכות מאמנים והועדה להכרה בבתי ספר. פרופיל המועמדים שאנו מחפשים לאיוש הוועדות השונות הוא מאוד קפדני, הן בהיבטים המקצועיים והן בהיבטים האתיים. אנו מתכוונים לבדוק היטב את הנתונים, אנשים יצטרכו להגיש תצהירים על מספר שעות האימון שהעבירו, מספר שעות ההדרכה שעברו, על כך שאין להם ניגודי אינטרסים ושאינם מועסקים חלקית או באופן מלא על ידי בית ספר כלשהו.

האחריות שלנו כלשכה, היא לא לוותר על מקצועיות ואתיקה, להפסיק את התפיסה שאימון זה עיסוק נוח וזמין, שם המשחק הוא מקצועיות, אחריות, אתיקה, ובהחלט לא פופוליסטיות. הלשכה חייבת לשאוף ולכוון הכי גבוה שרק אפשר. הכי גבוה מבחינת האתיקה, ההתמקצעות והדרישות המקצועיות של המאמן מעצמו. בד בבד עלינו להעמיק את המודעות של המאמנים את האכפתיות שלהם ואת המחייבות שלהם לטווח ארוך. זה כיוון הצמיחה שלנו.

איך מתקשר לכל זה עניין האחריות המקצועית?
ביטוח אחריות מקצועית מחייב השקעה כספית לטווח ארוך משום שעל פי החוק, תקופת ההתיישנות היא 7 שנים ממועד האירוע או גילוי עילת התביעה (זה מה שנקרא: ביטוח על בסיס תביעה) וזה מחייב את המבוטח להמשיך ולבטח את עצמו. ראוי בעיניי שמי שעוסק באימון יראה בו מקצוע ולא חלטורה, מה שאומר השקעה לטווח ארוך: משאבי זמן, כוח וכסף יקר. בעיני ההבנה והנכונות לעשות ביטוח משקפים חלק מהרצינות. חלק מהבעייתיות של המקצוע זו הארעיות וחוסר הרצינות בה מתייחסים אליו, אחת ממטרות הלשכה היא להפוך את האימון לפרופסיה ראויה ומכובדת, שהמאמנים יראו את מקצוע האימון כמקצוע לטווח ארוך. התפיסה הרווחת כיום למקצוע וללמודי המקצוע, שיהיה קל מהר וזול. לאימון יש המון חוסרים גם בגלל העובדה שאנשים באים מרקעים שונים וגם בגלל שהרבה אנשים רואים באימון עיסוק צדדי ולכן הם לא משקיעים בו.

מהנתונים שיש בידינו נראה שיש כיום כ - 6000 בוגרי קורסים כשהערכה הגסה היא שרק 20% פעילים כשהחלוקה לפעילים מלא או חלקית היא כנראה 40% מלא ו 60% חלקית. רוב אלו שעוסקים באימון עדיין עוסקים גם במקצוע אחר (שחלקם מן הסתם מבוטח בגינו באחריות מקצועית שעלותה יקרה בכל מקרה)..

אם נתבונן על תעשיית המחשבים כדוגמא, בשנות ה 70 – 80 עדיין לא הייתה תלות רחבה מדי במחשבים ולכן גם הצפייה מספקי המחשבים הייתה מוגבלת. אבל ככל שהתלות במחשבים גדלה, כך גם החשיפה לאחריות מקצועית גדלה. הנפיצות של האימון בארץ ובחו"ל היא דרמטית, החשיפה האתית היא טוטאלית: לחלק ניכר ביותר של מאמנים אין מושג מה אתי ומה לא אתי, איך מזהים דילמה אתית שלא לדבר על איך מתמודדים אתה. חלקם כלל לא עבר הכשרה וממילא לא נתקל בקוד אתי וחלק אחר פשוט לא קרא את הקוד האתי. הרבה מאוד מאמנים עברו הכשרות לא מספקות. מאמנים רבים רואים בתפיסה הידועה מעולם האימון ש "האג'נדה באה מהלקוח" כמגן מפני חשיפה לאחריות. וזו כמובן טעות חמורה. כמו שנאמר בדברי ההסבר להצעת החוק: המדובר בדיני נפשות. למאמנים יש יכולת וכלי התבוננות בעלי פוטנציאל חדירה לנפש האדם ואין להם מושג מה עלול לקרות. מאמנים חייבים לדעתי להמשיך ולהתאמן בעצמם, לעבור שוב ושוב הדרכות וסופרויז'ן. לא מספיק לעבור פעם אחת. רק מאמן שצמח מקצועית בדרך אישית כזו יוכל באמת להיות מאמן מקצועי וראוי שניתן לסמוך עליו. לצערי, מאמנים רבים רואים באימון האישי שלהם ובהדרכה – כשלב חד פעמי בתהליך ההכשרה שלהם ומסתפקים בזה. זו טעות ואני מקווה שזה ישתנה עם הזמן.

איזה בעיות עלולות לצוץ ?
תוכנית הביטוח שאנו מציעים היא ייעודית למאמנים ואינה נסמכת על שום פוליסת ביטוח אחרת היא כוללת גם אימון אישי גם אימון עסקי וגם אימון קבוצתי. השאלה החשובה בשאלת הביטוח היא הגדרת הסיכונים שלנו כמאמנים. מה החשיפה שלנו כנותני שרות. בדרך כלל החשיפה היא פועל יוצא של הגדרת המקצוע. האימון מתפתח ועדיין איננו מקצוע מוגדר. מכאן גם יופיו. לאט לאט הדברים מתבהרים מתחילים להיווצר קריטריונים, אמות מידה וכללי אתיקה. מבלי להיכנס לשאלות המוסר והפילוסופיה של אתיקה מהי, ומבלי להיכנס לשאלה על מי חל הקוד האתי אם בכלל, הרי דבר אחד ברור לכולם:, החוק חל על כולם !!! ואי ידיעת החוק אינה פוטרת איש מאחריות. הנקודה היא שהרוב אינם יודעים באמת למה הם כפופים, מה חל עליהם, איזה חובות על פי חוק חלות עליהם כמאמנים.. למשל הנושא של עסקאות ברטר שמאמנים רבים נוטים לעשות ואינם מודעים להיבטים האתיים (ניגודי אינטרסים עם המתאמנים, יחסים מקבילים ועוד) ולהיבטים החוקיים של עסקאות מסוג זה (היבטי מס – זו הרי תמורה שהמאמן מקבל מהמתאמן שלו ומחייבת דיווח לרשויות המס), חובת הסודיות שלנו כלפי הלקוחות: גבולות החובה הזו: איך שומרים בסודיות, צנעת הפרט, האם מותר לי לומר את שם המתאמן שלי? האם מותר לי לספר את הסיפור שלו, מתי החובה הזו נסוגה מפני החובות החוקיות (חובת דיווח לרשויות למשל במקרים של אלימות, סמים ועוד)הנושא של הטרדות מיניות מה מותר, מה אסור, ועוד הרבה דילמות הרבה מאוד יחסי מאמן-מתאמן מתגבשים על רקע של היכרויות קודמות (חברים, שותפים, יחסי מרות ועוד) – יחסים מקבילים אלו יוצרים בעייתיות באימון. איך נוהגים?

צריך לזכור דבר חשוב: נקודת המוצא במקצוע שלנו היא שהוא מקצוע בעל פוטנציאל ברור של אי שוויון בין המאמן נותן השרות לבין מקבל השרות, יש פה תלות פוטנציאלית של מתאמן במאמן שלו, חשיפה של המאמן נותן השירות למידע רב בעל אופי פרטי מחייו של המתאמן. החוק מחיל על מערכות יחסים כאלה חובת אמון., משמעות של חובת האמון היא שהמאמן חייב לשקול קודם כל את טובת המתאמן ולא את טובתו שלו, שאסור למאמן לנצל ל הזדמנויות שעולות מתוך התהליך.

את יכולה להבהיר מה זה חובת אמון ?
על איש מקצוע חלים שני סוגים של חובות: חובת הזהירות וחובת האמונים.

חובת זהירות דורשות ממני להתנהג כאיש מקצוע סביר, לפעול באופן מיומן, ולא להתרשל, למשל רופא חייב לברר עם פציינט שלו אם הוא אלרגי לאנטיביוטיקה או לתרופה אחרת, לפני שהוא רושם לו מרשם לתרופה מסוימת. זה חלק מהתהליך המקצועי שהוא חייב לנקוט בו. מאמן חייב לשאול שאלות מקדימות את הלקוח שלו, למשל: אם הוא בטיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי ועוד. גם הקוד האתי מטפל בנקודה הזו, אבל החובה הזו היא חלק מחובת הזהירות שלי כמאמנת.

התפיסה אומרת שאי אפשר להיות מושלם. "כשחוטבים עצים עפים שבבים". אבל, להבדיל מחובת האמונים, כדי להפר חובת זהירות חייב גם להיגרם נזק כתוצאה מהרשלנות המקצועית. כלומר, אם התרשלתי ולא נגרם נזק – לא ניתן יהיה לתבוע פיצויים. אם נגרם נזק כתוצאה מהרשלנות (קשר סיבתי) – אזי ניתן לתבוע פיצויים מהמאמן הרשלן. במקום הזה הביטוח נכנס לתמונה. אבל תזכרי – העובדה שיש ביטוח אומרת שיש גם חברת ביטוח. וחברות הביטוח לא ממהרות לשלם. בהחלט יכולה להיות סיטואציה שבה חברת הביטוח תתנגד לשלם ותעשה הכול כדי לא לשלם. לכן – בכל הנוגע לאחריות המקצועית – הביטוח הוא גורם מסייע, מקטין נזקים, אבל זה לא תחליף למקצועיות..

הסוג השני הוא חובת אמון, חובת אמון אינה מכוסה על ידי הפוליסה. חובת האמון היא הבסיס שמתוכו נוצרים יחסי המקצוע. חובת אמונים מחייבת אותי כמאמנת לשקול קודם כל את טובת המתאמן שלי גם במחיר פגיעה באינטרסים שלי. החובה הזו פירושה לפעול בתום לב, ללא משוא פנים, ביושר, בהגינות, ללא ניגוד אינטרסים – אך ורק לטובת המתאמן !!! טובת המתאמן כאן היא השיקול המוביל. כשמדובר בחובת אמון – הגדיר זאת נהדר הנשיא לשעבר אהרון ברק: "אדם לאדם – מלאך" (בניגוד ל"אדם לאדם – אדם"). המאמן חייב להכניע את טובתו האישית והאינטרסים האישיים שלו מפני טובת הלקוח. מה שצריך לעמוד לנגד עיניו זה טובת הלקוח. חובה זו היא בעצם הבסיס להתקשרות בין השניים. הפרת חובת סודיות – מהווה הפרה של חובת אמון. ניצול הזדמנות לטובתו האישית של המאמן, שימוש במידע פנים (שנגלה למאמן במהלך אימון של מנהלים למשל) – מעבר להיותו עבירה בחוק ניירות ערך – הוא מהווה הפרה של חובת האמון. הקלטה של מתאמן שלא בהסכמתו – למרות שאינה אסורה על פי חוק האזנות סתר, עלולה להוות הפרה אתית חמורה ואולי גם הפרת חובת אמון. כך שפוטנציאל המעידות הוא גדול וצריך להיות זהיר וערני. בניגוד לחובת הזהירות – כאן לא נדרש אלמנט הנזק. הפרת חובת האמונים אינה תלויה בקרות נזק ולכן אם הפרתי את חובת הסודיות ולא נגרם שום נזק – עדיין ניתן לתבוע אותי בגין ההפרה הזו. המבחן כאן אינו תוצאתי אלא התנהגותי. את זה – הפוליסה לא מכסה.

אני ממליצה לכל ציבור המאמנים – אל תירדמו בשמירה: תקראו את הקוד האתי, תאמצו לעצמכם כללים אתיים אישיים או מדיסציפלינות אחרות, תתייעצו עם ועדת האתיקה, תרכשו הדרכה מקצועית, וכן – תפנו להתייעצות גם עם אנשי מקצוע כגון עורכי דין, רו"ח ועוד.