אביב(ה) חדש בלשכה / ענת קלו לברון  

אל תחום האימון הגיעה אביבה אחרי עשרים ושבע שנות קריירה כעורכת דין וכמו רובנו, גילתה את האימון ונשבתה. כשהיא מדברת על האימון, עיניה בורקות. לדבריה, דרכו של המקצוע עוד ארוכה, והוא יגיע הרבה יותר רחוק ממה שאנחנו, כל האוהדים שלו, יכולים לדמיין.  

ההחלטה להגיש מועמדות ללשכה היתה אינטואיטיבית. מספר שבועות לפני הבחירות היא קבלה במייל את מכתבם המפורסם של אלון גל וראובן כ"ץ, אודות ארגון המאמנים, וברגע בו קראה אותו, משהו התחיל לבעור בה. לדבריה, היא ראתה במכתב קריאת תיגר על לשכת המאמנים, והיה לה ברור שהלשכה חייבת להגיב ומיד. היא ישבה וחכתה, ומשראתה שכלום לא קורה, החליטה להגיש את מועמדותה כחברת ועד ללשכה. רק כשסיפרה על כך למאמן שלה במהלך אימון העזה לומר לו, ולעצמה, שהיא בעצם רוצה להיות היו"ר, והשאר היסטוריה.  

בעיני יש משהו מאוד מרגיע בעובדה שאביבה מגיעה מתוך גילדת עורכי הדין, שבה קיימת לשכה, המהווה גורם הסמכה אמיתי ותקף. בעולם המשפטים, מי שלא עובר את מבחני הלשכה אינו יכול להיות עורך דין, והמבחנים של הלשכה, ולאו דווקא מבחני התואר במשפטים, הם אלו המדירים שינה מעיני המתמחים (מי יודע אולי בזכותה גם מושג זה יהפוך לבר קיימא בעולם האימון). ואולי זה היה הקש ששבר את גב הגמל - העובדה שהיתה רגילה להשתייך למקצוע מוערך ובעל פרסטיז'ה, וכעת, משמצאה מקצוע אחר ממלא, מגשים ומספק יותר, הרגישה שהיא לא מוכנה להזדהות עם עולם האימון כפי שהוא מצטייר היום. "התפיסה של האימון, התדמית שלו, ולצערי הרב גם המציאות, נמצאים בסימן שאלה מאוד גדול". 

אל הראיון הגיעה אביבה מוכנה עם חמש אבני פינה הדרושות לצורך יצירת מקצוע, ובדקה את תקפותן על עולם האימון ולשכת המאמנים, כפי שהדברים מתנהלים היום ועם הצצה אל תפקיד הלשכה בעתיד, כפי שהיא רואה אותו. חמש אבני הפינה לקוחות מתוך מאמרו של ראלף סנדרסון "יצירתו של מקצוע", הבוחן את נושא האתיקה המקצועית.  

אז בואו נתחיל.  

בעלי מקצוע הם אנשים שיש להם ידע או מיומנויות של מומחה. 
"ברור שהכוונה כאן היא ידע ומקצועיות. לא ברמה של תחביב. למאמנים רבים היום התחום הזה הוא כמו עוד עיסוק צדדי, או עיסוק לשעות הפנאי. מי שרואה את זה ככה, מה מקור המחוייבות שלו למקצוע? ההתייחסות למקצוע צריכה להיות טוטאלית, במובן של התחדשות, התפתחות והתעדכנות. מי שהוא מאמן ואינו מתפתח הלאה, הוא לא מאמן - הוא אנטיתזה לאימון. אחרי שסיימתי את לימודי ב-CTI, המשכתי למסלול הסמכה בינלאומי (ICF )לתואר CPCC. המקום שהגעתי אליו בעקבות ההסמכה מאוד רחוק מהמקום בו סיימתי את הקורס. זו העמקה שאי אפשר להיות בה אחרי ההכשרה, זה לא אותו מקום. הלכנו הרבה מעבר, קיבלנו עוד כלים, עוד התעמקות, נפתחה עבורנו מן תלת ממדיות שלא היתה שם קודם.  כשמקבלים סופרויז'ן מקצועני, עובדים עם סרגל, עם מודל, לומדים טכניקה מדויקת. גם כדי להיות מוזיקאי צריך קודם להכיר כלים ותווים ואחר כך להשתמש בכישרון. כל עוד אתה לא מומחה בכלים אתה לא יכול להיות מקצוען. רק אחרי שיודעים איך לגשת ומה הוא כל דבר, אפשר להפעיל את הסגנון האישי. המקום של ההתמקצעות ושל ההתמחות הוא 'מסט'.    

דורשים מעצמם לנהוג על פי כללי מוסר גבוהים יותר משאר הפרטים בחברה 
השבוע פנתה אלי חברת הפקות לקבל הנחיה איך לא לבחור מאמן שרלטן. שאלתי אותה אם הם רוצים להראות את האימון בטלוויזיה, והם ענו שכן. מיד אמרתי לה שזו כבר שרלטנות. טלוויזיה, מעצם הווייתה, מפרה את המרחב הבטוח, צנעת הפרט נפגעת, כמו כיבוד הפרטיות ומשמעות הסודיות. עלינו לקחת את האחריות, להפעיל שיקול דעת ולומר "לא". אנו אחראים לנהוג על פי כלל מוסר גבוהים יותר משאר החברה.  

מקום נוסף בו אנו אמורים להיות בעלי מוסר גבוה, הוא השימוש שאנו, המאמנים, עושים בכלי האימון מחוץ למרחב האימון וללא רשות. אל תשתמשו במקצוע כשאתם לא בתפקיד. עלינו לזכור שחייבת לבוא בקשה לאימון, אי אפשר לאמן את מי שלא ביקש. אימון זה בקשה, צורך, מרחב וטריטוריה משותפת. כמתאמנת, אני יכולה להפיץ את התורה כתוצאה מהשינוי והתובנות והיכולת שלי להשתמש בכלים שקיבלתי במהלך האימון שעברתי. כמאמנים, אנו מחזיקים ביכולת התבוננות באמצעות כלים שמאפשרים לנו לחדור מאוד עמוק. העובדה שאני רופא לא אומרת שאם אני רואה אצלך משהו, אני יכולה להגיד לך את זה ולהתחיל לטפל בך באמצע אירוע חברתי.  

אני מאמינה גם בהתנהלות  אישית מקבילה וברורה, שאומרת: אנחנו צריכים לייצר משהו מחייב מעצמנו, ולכן גם אם אין עדיין קודים מחייבים, תפקידנו לייצר אותם. כשההורים שלי ברחו לארץ, הם הגיעו למקומות שלא הזכירו בית, ובכל זאת אמא שלי סיפרה לי שהם תמיד מצאו דרך להדליק נרות ולקבל את השבת. השמירה על המסורת הוכיחה שהם מכבדים ושומרים על מה שחשוב להם, ולא משנה באיזה תנאים. גם אם היום אין לנו קודים שמסדירים מה זה בדיוק אימון, עדיין אנחנו מביאים את המסורת שלנו, של איך אנחנו רואים מקצוע. כל אחד מאיתנו מביא את המסורת שלו. אבל, לא בהכרח צריך את החוק כדי להיות אתי ומוסרי. לא צריך שהחוק יקבע כל דבר. מישהו צריך להרים את הדגל.  

מנהלים עצמיים, כלומר, מווסתים את ההצטרפות למקצוע, עוקבים אחר תפקוד החברים בו, ומרחיקים את אלה שמפרים את האחריות המוטלת עליהם.

מאמנים חיים באשליה שאין להם אחריות מקצועית. למאמן, כמו כל נותן שירות אחר, יש אחריות. המקצוע הוא צעיר, ויש המון תחומים אמורפיים שאינם מוסדרים בו עדיין; מה מידת הזהירות הנדרשת, מיהו מאמן סביר, מה מאמן סביר צריך לעשות בנסיבות מסויימות,  מהם גבולות האימון  וכו'. יש בעיה עם ביטוחים; חברות הביטוח עדיין לא מכירות באימון כמקצוע, זה עדיין בתהליך. גם בחו"ל לא הכל ברור.  

לאחרונה סיימה הלשכה  עבודה ארוכה ורצינית ביותר של גיבוש מסמך תשתיות הסמכה, מסמך המגבש סטנדרטים וקריטריונים להסמכה של מאמנים ובתי ספר להכשרת מאמנים. המטרה של המסמך לקבוע מהם תנאי הכשירות של מאמן ואיזה מוסד ראוי להיות בית ספר לאימון. המסמך מאוד מפורט, וכולל אפילו כיצד אמור בית ספר שמלמד אימון להיראות, ומי יכול להיכלל בסגל ההוראה. בית ספר שירצה להיות מאושר על ידי הלשכה,  יצטרך להיערך בהתאם ולהתאים את עצמו לקריטריונים החדשים.  

אנחנו מקווים שהחוק, לכשיתגבש, יאמץ את גישת המסמך. . הצעת החוק, כפי שהיא  היום, אינה ראויה ואנחנו לא מצדדים בה. במובנים רבים היא דווקא מנציחה את הקיים ומשאירה נושאים חשובים ללא הגדרה ברורה.  .  הדבר היחידי שטוב בו הוא הקביעה שתהיה לשכה שחייבים להשתייך אליה. הצעת החוק – בדברי ההסבר שלה - תופסת את מצב האימון היום כתוהו ובוהו, והמסמך שהכנו, יכול להיות נהדר כנספח תוכן לחוק, ולהכניס סדר ורצינות בדברים.  

תורמים תרומה חשובה לחברה. 
עשיה חברתית חרותה על דגל הלשכה. במהלך השנים נוצרו פרויקטים התנדבותיים נהדרים. יש ראשי עמותות מאוד מרוצים ,שממשיכים איתנו פרויקטים שנה אחר שנה. עמותת ידיד, גוונים, רוח נשית ועוד. המאמנים המתנדבים, עוברים הכשרה מקדימה וגם  סופר ויז'ן. לא מזמן נכחתי בסיום פרויקט כזה, וכל מאמנת אמרה מה זה נתן לה איך היא יכולה להמשיך. היה ברור שכל הצדדים יוצאים נשכרים.  

 מקבלים זכויות וזכויות – יתר מסוימות שבדרך כלל נשללות מקבוצות  מקצועיות אחרות. 
"אפשר ליצור לשכה עם תו זיהוי, שייכות והזדהות. יש לנו כוונה לחזק את הקשר בין חברי הלשכה, בינם לבין עצמם, להעמיק הכרויות, נטוורקינג, השתלמויות ומפגשים שוטפים עם מאמנים אחרים. במפגשים, וגם באתר האינטרנט, יהיה עדכון שוטף על הנעשה בלשכה,  עדכון בזמן אמת בהתפתחויות ובפעילויות, וכן מקום לשאלות ותשובות. באתר יהיו תכנים מסוימים, שרק חברי  לשכה יורשו להיכנס אליהם, יהיה מועדון הטבות שיעודד השתלמויות ורכישת ספרים. חלק מתפקידי הלשכה הוא לפתוח בפני  המאמנים אפשרויות התפתחות: לפרסם ספרים מומלצים, לארגן ערבי העשרה, סדנאות, השתלמויות, לדחוף אנשים לעוד ועוד קורסים,  לעודד את האג'נדה של ההשתלמות ולהקל על הנושא הכספי".  

לאורך כל הראיון ברור שאביבה מאוד מאוד מתלהבת ובכל זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא לא מקבלת תמורה עבור עבודתה ונדמה כאילו חייה השתנו מאז החלה כהונתה.  

מה מניע אותך? 
זה נכון שההחלטה היתה לעבוד קשה בלי תמורה, אבל לפחות חשוב לי ליהנות מהעבודה. . אם לא אהנה אני לא אעשה. ההנאה נגרמת מתוקף היותנו עמוד האש שלפני המחנה. זה אומר לסמן את הדרך עבור כולם, לסמן את ההגדרה באופן הכי גלוי והכי אמיתי של האימון ולאפשר לאימון להיות מה שמגיע לו להיות.  

כיום יושבים בוועד המנהל אנשים מאוד רציניים, שעובדים בצורה קואופרטיבית באופן בלתי רגיל. יש שיתוף פעולה מלא. יש צורת עבודה יעילה תומכת ועוזרת, נסיון להיות כמה שיותר מקצוענים במגבלות משאבי הכסף וכוח האדם שלנו..   

כל אחד מחברי הועד משוכנע שחייבים לשים את הלשכה נכון על המפה, כדי למקצע ולמסד את המקצוע. כולם באים מאותו מקום, אין אחד שבא כי אין לו מה לעשות. כולם מדברים מהבטן, עובדים מאוד קשה, כשהמטרה להפוך את הלשכה לגילדה המקצועית של כל המאמנים בארץ ולהפוך את האימון לפרופסיה מכובדת. השייכות נותנת תחושה של בית ויותר מזה, שעומד מאחורייך ארגון מקצועי.

לסיום, ברצוני להביא ציטוט מתוך קורות החיים אותם שלחה אביבה כאשר התמודדה על תפקיד היו"ר בלשכה, אותי זה הרשים. 
"בכוונתי לפעול נמרצות למימוש חזונה של הלשכה, כפי שנקבע על ידי הגרעין המייסד: להוביל, להמשיך לפתח ולקדם את מקצוע האימון בישראל כמקצוע בזכות עצמו, לשקוד ולהעלות את רמת המקצוע והעוסקים בו או מטעמו, להקנות למקצוע האימון מקום של כבוד והערכה בעיני הציבור ולמצב אותו במקום הראוי לו, תוך השענות על אתיקה מקצועית איתנה. על הלשכה להנחיל סטנדרטים מקצועיים כאלה שיבטיחו כי העוסקים במלאכה יספקו שירות אמין ומקצועי שיהפוך את האימון למקצוע מעורר הדרת כבוד, מקור לגאוה לעוסקים בו והשראה (והשתאות) למתבוננים בו. אני סבורה כי את המסר הזה חשוב - יותר מאי פעם - להפיץ ולהטמיע בקרב כלל העוסקים באימון בישראל שכן, לאחר שהגרעין המייסד והדור שלאחריו, הציבו את המקצוע והלשכה על המפה, מספר העוסקים בו גדל – ועוד צפוי לגדול - משמעותית. מנקודת הזמן והמבט האלה, בחרתי להגיש את מועמדותי. יישום החזון בטווח הקצר מחייב, מיידית (1) גיבוש ויישום של סטנדרטים וקריטריונים מקצועיים מחייבים להסמכת מאמנים ובתי ספר; (2) יישום של כללי אתיקה מחייבים (3) ביסוס וחיזוק הלשכה - כגוף המייצג והמוביל של כלל המאמנים בישראל. בטווח הארוך יותר, על הלשכה לשקוד, באופן שוטף, על פיתוח רמת המקצוע והעשרת המאמנים באמצעות מחקר, ספרות מקצועית, יצירת מאגרי מידע מקצועיים זמינים, לשתף פעולה עם מוסדות ממשלה ועם גורמים מחוץ לישראל על מנת ללמוד וללמד ולקיים ימי השתלמות מקצועיים רלבנטיים לתחומים השונים של האימון. ומעל לכל אלה – אני מאמינה כי הלשכה חייבת להמשיך ולחרות על דגלה העמקה של עשיה חברתית ." 

***
לקריאת כתבות נוספות במגזין קואצלטר המגזין לקהילת המאמנים הכנסו
www.coachletter.co.il
***