05.17 הזדמנות חד פעמית: קורס N.L.P ב-67% הנחה מטעם מכללת תוצאות  |  5.7.17 סדנת מבשלות סיפור חדש מיכל כהן חי  |  5.6.17 קורס התמחות בוטיק למאמנים באימון לתודעת אושר מנחה דר. אורלי אדלר  |  24.4.17 MEDICOACH קורס התמחות לבריאות ואיכות חיים  |  7.5.17 מתכנסת קבוצת מאסטר מיינד למאמנים ומטפלים עם ג’ניפר פוני. כל שבועיים  |  27.4.17 ההרצאה תוצאות מהירות בעולם תחרותי - לאמן אלופים מרצה איתן עזריה  |  21-22.4.17 פטרציו פאולטי מגיע לישראל לסמינר - מדיטציה האמנות הפנימית של המשמעת  |  10.5.17 התמחות בוטיק למאמנים – באימון זוגי ולמציאת זוגיות ע"י ד"ר אורלי אדלר  |  26.4-1.5.17 הצטרפו אלינו לסמינר משנה חיים בלונדון עם אנתוני רובינס- "לשחרר את העצמה שבפנים"!  |  25.4.17 פותח עופר מלמד סדנה מעשית "ליצור תפנית בניהול הזמן שלך, שיוביל ליותר חיבור ללב בעשייה ובעסקים"  |  8.2.17 נפתח קורס התמחות באימון ויעוץ קריירה ע"י ביהס לוגוס איילת לבנון  |  MY MOMENT - מתנות מקסימות שלא תמצא באף מקום אחר, ללכת עם החלומות שלכם  |  האזינו לראיון מעורר השראה שערכה ענת קלו לברון עם עופר מלמד  |  האזינו לראיון מעורר השראה שערכה ענת קלו לברון עם מתי סידס  |  האזינו לראיון מעורר השראה שערכה ענת קלו לברון עם ליאור צורף  |  האזינו לראיון מעורר השראה שערכה ענת קלו לברון עם חגית ביליה  |  האזינו לראיון מעורר השראה שערכה ענת קלו לברון עם קרן ליבוביץ  |  האזינו לראיון מעורר השראה שערכה ענת קלו לברון עם שרון כהן  |  האזינו לראיון מעורר השראה שערכה ענת קלו לברון עם בוגרי יוצאים לחיים בתוכניתה טוויסט בעלילה  |  האזינו לראיון מעורר השראה שערכה ענת קלו לברון עם רותם כרמי בתוכניתה טוויסט בעלילה  |  סוף סוף ניתן להזמין את המגזין השנתי המודפס של הקואצלטר לשנת 2015  |  מגזין קואצ’לטר למאמנים ההרשמה בעיצומה! כתבות, ראיונות ואינפורמציה  |    |  ביירון קייטי בראיון בלעדי למגזין קואצ’לטר הכנס עכשיו  |  מחפש/ת מאמן אישי? נשמח להתאים מאמן עבורך!  |  
אירועים מיוחדים באימון >>

הצטרף לתפוצת קואצ'לטר
דוא"ל *
שם
משפחה
טלפון


שתף בפייסבוק
באיזו זכות? / ענת קלו

אני מאמינה, שאין מה ללכת לחפש את הייעוד, בסוף הוא ימצא אותנו. השאלה היא רק אם הוא ימצא בטוב או ימצא ברע.
לפני חודשיים התקשרה אלי בחורה בשם ג'ניפר פוני ואמרה, שאמנם אנחנו לא מכירות אבל היא היתה שמחה שנקבע פגישה. מכיוון שאני זורמת ידועה ומכיוון שג'ניפר נשמעה בחורה נחמדה, קבענו ונפגשנו. בתחילת הפגישה שאלתי אותה מה מטרת הפגישה ובאופן מפתיע היא ענתה "אני פה בשביל הקואצ'לטר. אני רוצה שתחזרי להוציא אותו". האמת שלזה לא הייתי מוכנה. כששאלתי אותה אם גינתי שלחה אותה, היא צחקה.
למי שלא שם לב, כבר שנתיים שהקואצ'לטר מדשדש. האמת היא שלא הקואצ'לטר מדשדש - זו אני שמדשדשת, אבל עזבו סמנטיקה. מה שהיה משאת נפשי, התגשמות החלומות, חממה לקארמה טובה, ארכיון הספר הקודם והאינקובטור של הספר הבא, הפסיק לעשות לי את זה.
  

 
 

"אני זוכרת שזזתי באי נוחות, וכדי לסדר לעצמי את האי נוחות הזו, הסברתי לעצמי שהוא לא באמת רציני, הוא סתם אומר את זה כמניפולציה, כי הוא חושב שזה מה שיניע אותי. אבל הוא לא יודע עם מי יש לו עסק, עלי אי אפשר לעבוד..."

 
 

בהתחלה ירדה תכיפות ההוצאה לגליון בחודשיים, אחר כך פעם בשלושה חודשים, ולבסוף הגענו למצב המביך של גליון אחד לשנה. שנה שבה, פעם בחודש, מתקשרת אלי גינתי, שותפתי האהובה, ואומרת לי "נו ממשו (ככה אנחנו קוראות אחת לשניה), בואי נחזור להוציא את הקואצ'לטר, בואי נתקתק אותו כמו פעם, בואי נעוף כמו שהיינו עפות, יש לנו מוצר מדהים, אנחנו סתם מפספסות". ובכל חודש, במקום להשתכנע רק התבצרתי יותר. פיתחתי אנטי. הפלתי את האשמה על "צניעות" - נושא הגיליון שמעולם לא יצא. אמרתי שאין בי צניעות ואין לי מה לכתוב על צניעות. אמנם היה לי מאוד לא נעים מגינתי, אבל מאוד נעים מעצמי. הסברתי לעצמי שזהו, שמיציתי, שכבר עברתי לדבר הבא, ועם הזמן הקואצ'לטר ידעך ויישכח, וגם גינתי תירגע.

"מה לך ולזה", ניסיתי להבין את הסיפור של ג'ניפר, "איך הוא קשור אליך"?
"אני מאמנת ואני רוצה שיהיה עיתון כזה", היא ענתה, "את יודעת כמה מאמנים צריכים עיתון כזה? את יודעת כמה אנשים רוצים לקרוא על עוד כלי, על עוד שיטה, עוד דרך שהם יכולים לעשות עם עצמם עבודה? אני לא מבינה באיזו זכות החלטת שאת מפסיקה".
האמת שהיא יכלה לשאול כל דבר אחר, אבל איכשהו זה הצליח לה. כי אם יש משהו שלמדתי בשנים שאני בדרך, זה להקשיב לסימנים שהיא נותנת. ולמרות רצוננו העז להיות חכמים, צודקים ויודעים, במציאות חכמה הדרך מההולך בה.

שריקת הפתיחה
לפני שלוש עשרה שנים עבדתי בחברה הגדולה בעולם, קראו לה מייקרוסופט והיא היתה אחד המקומות הכי כיפיים לעבוד בו. זה היה אחרי שעבדתי ביבמ ואחרי שעבדתי באורנג', שני מקומות כיפיים לא פחות, עד שהמנהל שלי עבר למשרה חדשה. בכל פעם, כמו שעון שוויצרי, ברגע שהמנהל שאהב אותי, שבחר בי לעבודה, שסמך עלי, שהיתה לי איתו מערכת יחסים נפלאה, היה מפנה את מקומו - באותה שניה היתה מתחילה להתנהל בתוך הראש שלי שיחה. יש אסכולות שקוראות לשיחה הזו 'לחישות נחש', שזה מאוד מדויק, כי למרות שהיא נמצאת בתוך הראש שלנו, קשה מאוד להבחין בה. יש אסכולות שמכנות אותה 'שדונים', מה שמאוד עוזר לתת לה נופך פיזי ולאפשר להבחין בה, ויש אסכולות שמכנות אותה 'תודעת קופים', על שום היותם צווחים וצורחים. בכל מקרה, ובלי כל קשר לשם שלה, היא רומסת ומחרבת כל פיסת תודעה שפויה. בכל פעם שהחליפו לי מנהל, לכל מקום שהלכתי, השיחה היתה הולכת וצווחת מתוך מוחי "זהו, זה הסוף שלך, הוא הולך לגלות את האמת המרה", "הוא הולך לגלות שאין לך מושג מה את עושה", "הוא הולך לגלות שצר עולמך כעולם הנמלה".
העניין הוא שבדרך כלל אנחנו לא מודעים לשיחות האלה ולמחיר הכבד שהן גובות מאתנו - על שפיפות הכתפיים שנוצרת, על הפרצוף המקומר שמשתלט עלינו, על הבהלה שכל הזמן אוחזת בנו. תארו לעצמכם מה היינו עושים למישהו חיצוני שהיה הולך לצדנו, וכל הזמן אומר לנו כמה אנחנו לא טובים, כמה אנחנו גרועים, כמה אנחנו תיכף נחשפים.
ובכל פעם זה קרה מחדש. בכל פעם הצלחתי להבהיל את עצמי כל כך, שכשהמנהל החדש היה מגיע הייתי נכנסת למצב של פחד, אשמה ומגננה, משכנעת אותי ואותו שהוא לא סובל אותי ואת חוסר המוצלחות שלי, ואחרי מספר חודשים של סבל בורחת למקום הבא. 

אבל במיקרוסופט האמנתי שזה כבר לא יקרה ושאני כבר מעל זה, וכשזה קרה, משהו בי נשבר. משהו בי כל כך נשבר, שהצלחתי להבין שיש פה מוטיב שחוזר על עצמו. כמובן שלא העליתי על דעתי שאני המכנה המשותף היחיד, אז הגעתי למסקנה המדהימה שחברות היי-טק זה לא בשבילי.
בהתחלה חשבתי להקים עסק גדול, משהו פורץ דרך ומהפכני אבל לאט לאט ההתלהבות שככה, והחלטתי שבתור התחלה, אקח את מה שאני טובה בו ואהפוך אותו מתחביב למקצוע. סקרנים? גם אנחנו.. 
סקירה קצרה של החוזקות שלי הובילה אותי למסקנה המתבקשת, שמכיוון שאני מאוד טובה בלחפש ולמצוא בגדי ילדים יפים וזולים, ומכיוון שיש לי קשרים בעולם ההיי טק ולאמהות בהיי טק אין זמן לחפש ולמצוא בגדים יפים וזולים לילדים שלהם, אני אעשה את זה עבורן - אני אהפוך את ההסתובבויות היומיומיות שלי בדרום תל אביב למקור הפרנסה שלי. באופן מפתיע אמרתי ועשיתי. מהר מאוד נפגשתי עם כל מיני יצרנים ויבואנים של בגדי ילדים שהצלחתי להשיג מהם מחירים טובים, בזכות הקשרים שלי הצלחתי לארגן לעצמי כמה מכירות בארגונים, ומבחינתי לגמרי בא לציון גואל. הייתי מאושרת וגאה: במשך לילות שלמים הייתי מקפלת בגדים על הרצפה בסלון, נוסעת בטנדר לבן מלא בסלסלות וקולבים, מגיעה לחברה, פורקת סחורה, דוחפת סחורה, מקימה חנות בגדים לעילא ולעילא ובמשך שעתיים מוכרת בגדים לנשות, ולפעמים גם לגברי, החברה. 
למרות שכלפי חוץ שידרתי אושר ושמחה, משהו בתוכי ידע שזה ממש לא זה. משהו בתוכי ראה שיש פה לוגיסטיקה מטורפת, שיש פה מלאים ענקיים, שיש פה מאמץ פיזי שממש לא נלקח בחשבון, שיש פה עץ שטיפסתי עליו ואין לי מושג איך לרדת ממנו. משהו בתוכי ידע שהשעות שאני יושבת ומקפלת בגדים על הרצפה ומספרת לעצמי שאני בהיי של החיים שלי לא באמת יצליחו לספק אותי במשך תקופה ארוכה. משהו בתוכי ידע אבל אני לא הייתי קשובה.

אחד אפס לדרך
תמיד אני אומרת שבשלב הזה אלוהים נשבר. בשלב שהוא הבין שעזבתי משרה מכובדת בעולם ההיי טק כדי להקים דוכני בגדי ילדים בארגונים, הוא החליט שכנראה לא הבנתי כלום, ושלושה חודשים אחרי כן, הגיע פטיש חמישה טון בדמות ילדה קטנה חולה בסרטן, והפטיש הזה היה כל כך חזק וכל כך מטלטל שחוץ מהעובדה שהוא חרב את כל המוכר והידוע, ברגע אחד הוא גרם לי להחליט, שאת זה בחיים יותר אני לא עושה. לא היה לי מושג מה כן, אבל לגמרי היה לי מושג מה לא. הייתי כל כך מותשת וכל כך עייפה שידעתי שלעולם יותר לא אחזור לקפל בגדים ולסחוב קולבים. אמנם היה שלב שהייתי בטוחה שאחזור להיי-טק, אבל ליקום שעצר אותי בעדינותו הידועה כבר היתה עבורי תוכנית מגירה, ושנה אחרי שבתי חלתה, בלי כל הודעה מוקדמת, פתחתי יום אחד את המחשב ואחרי שלושים שנות דיסלקציה בהן עשיתי כל שביכולתי להסתיר את היותי עילגת וחסרת יכולת הבעה, יצא ממני פרץ של כתיבה. וכשזה קרה אי אפשר היה לעצור אותי - הייתי מחכה להגיע כל ערב הביתה, להתאחד עם המחשב ולהקיא את כל מה שהתרוצץ לי בתודעה.

כשהייתי בבית הספר של ביירון קייטי שמעתי אותה אומרת "כשהעבודה מצאה אותי", וזה נורא מצא חן בעיני. מצא חן בעיני שהאישה הענקית הזו, שפיתחה שיטה מדהימה שמשנה להמוני אנשים בעולם את החיים, לא אומרת "כשפיתחתי את השיטה" או "כשמצאתי את השיטה", אלא כשהשיטה מצאה אותה. זה בדיוק מה שהרגשתי עם הכתיבה, שהיא מצאה אותי. ולא רק שהיא מצאה אותי, היא באה כדי להציל אותי. וכשהיא מצאה אותי, הייתי כל כך המומה מעצם ההופעה שלה שהתחלתי להגיד דברים מוזרים כמו " אני חושבת שמישהו נכנס בי בלילה, כותב, ובבוקר יוצא". אחר כך אמרתי ש"אולי זה זמני וכמו שזה בא ככה זה ילך", אבל בסוף הגעתי למסקנה שאם במקום הכי נמוך בחיי קרה הנס והכתיבה מצאה אותי, כנראה שמדובר פה בייעוד והתפקיד שלי בעולם הוא לכתוב ולהוציא לאור את הספר שכתבתי בזמן מחלה.

שתיים אפס לדרך
וכשהבת שלי סיימה את הטיפולים ואני הייתי מלאה באמונה, יצאתי למסע להוצאת הספר. שלחתי אותו לחמש הוצאות לאור, וכשכולן ענו את אותה התשובה: "מצטערים, אבל ספר על ילדה חולה בסרטן לא מוכר". האמנתי והכנסתי אותו למגירה, ויתרתי על הספר אבל לא ויתרתי על הכתיבה.
נפגשתי עם חברים, מכרים, בני משפחה, ולכולם אמרתי את אותו המשפט: "אם במקום הכי נמוך בחיים, הכתיבה מצאה אותי, זה חייב להיות היעוד שלי" ואז בא דורון ליבשטיין, הנסיך על הסוס הלבן שלי, והציע לי לערוך מגזין אינטרנטי שיעסוק בהתפתחות וצמיחה. כך הגעתי לקואצ'לטר. כל מה שרציתי היה למצוא את מלוכת הכתיבה, וכל מה שהיקום רצה זה שאמצא את קיסרות התודעה. 

זו היתה אהבה ממבט ראשון, כבר בפעם הראשונה ששמעתי איזה כוח יש לתודעה שלנו, או יותר נכון, איזה כוח יש בהיכרות עם התודעה שלנו, עם האמונות, ההרגלים והתחושות שלנו, שוב אי אפשר היה לעצור אותי, אני שמעולם לא הצלחתי לשמוע הרצאה במלואה, שבבית הספר היתה לי רק מחברת אחת שכל מה שהיה בה זה שירבוטים של לבבות ופרחים, הפכתי להיות החרשנית של הכיתה. רק חיכיתי ללמוד עוד קורס, לשמוע עוד הרצאה, לראיין עוד מישהו שייבקע לי את התודעה. ואיכשהו, כל ראיון בשלב כלשהו היה נהפך לפגישת אימון, כשהמרואיין הוא המאמן ואני המתאמנת, ותמיד נושא האימון היה אותו נושא, כשרק מספר השנים משתנה: יש לי ספר שכבר שנתיים שוכב במגירה, יש לי ספר שכבר שלוש שנים שוכב במגירה, יש לי ספר שכבר ארבע שנים שוכב במגירה.
בסוף זה עבד ואחרי אינסוף ראיונות, לימודי אימון במכון אדלר ואימון עם מאמנת שהתמחתה בכתיבה, הספר הראשון שלי יצא. וכשהמאמנת שלי בסוף התהליך שאלה: "מה עם ספר שני?" עניתי לה בלי להתבלבל "אני אישה של ספר אחד ולספר הזה קוראים "קשת בשחור לבן"" אז עניתי, אבל גם פה אני אמרתי דבר אחד והיקום לגמרי אמר דבר אחר. כי כעורכת הקואצ'לטר כל פעם גיליתי עוד שיטה ועוד גישה שעזרו לי להגשים את מה שאני רוצה.
וכל פעם מחדש כל כך הופתעתי וכל כך שמחתי לגלות שיש אפשרות שלא הבנו כלום ואנחנו הרבה יותר טובים מוכשרים ונפלאים ממה שאנחנו חושבים שהייתי חייבת לכתוב ולספר על זה לכל מי שאני מכירה. סיפרתי על זה בהרצאות, סיפרתי על זה בתוכנית הרדיו שלי, סיפרתי על זה בסדנאות, סיפרתי על זה בצעדות עם החברות, ועל הדרך כמעט בלי מאמץ התהווה לו הספר הבא וכש"אושר, לא מה שחשבתי" יצא הוא אמנם הסב לי הרבה כבוד ואושר אבל הוא גם לגמרי הבהיר לי שהכתיבה היא לא הייעוד שלי, הכתיבה היא אמצעי ולא המטרה, הכתיבה היא רק אחת הדרכים לעשות את מה שאני כל כך אוהבת – וזה לחבר אנשים בכל הזדמנות ובכל דרך אל היכולת המופלאה שלנו להשתנות ואל התגלית המדהימה שאנחנו כל כך הרבה יותר ממה שנדמה לנו. וזהו - נראה היה כאילו שום דבר לא יוכל להפריד ביני ובין הקואצ'לטר, מקור הלמידה, הגדילה והצמיחה שלי.

שלוש אפס לדרך
שום דבר חוץ ממני ומהתודעה שלי, זה קרה בלי הודעה מוקדמת, פתאום פחות התחשק לי לכתוב, פתאום פחות בא לי לראיין אנשים, פתאום הייתי שבעה. הרדיו, ההרצאות והסדנאות ספקו לי את הסחורה, עשיתי את מה שאני מיועדת לעשות, העברתי הלאה את הכלים הגישות והשיטות שביקעו לי את התודעה, ולמרות שלא חשבתי שזה יכול לקרות, סר חינה של הכתיבה.

עד שהגיעה ג'ניפר, שאלה אותי באיזה זכות, והעיפה אותי במנהרת הזמן לפגישה שלגמרי שכחתי מקיומה.

בתקופה שבה הפכתי כל ראיון לפגישת אימון על הספר שלי, נפגשתי עם מאמן ותיק שהיה מאוד נחוש להיות זה שיראה לי את האור. הוא שאל אותי כל מיני שאלות שאני כבר לא זוכרת ואני עניתי כל מיני תשובות שגם אותן אני לא זוכרת, ואז הוא עצר, עטה על עצמו ארשת חשיבות ושאל: "תגידי, באיזו זכות?" ואני, שבדרך כלל דווקא מבינה דברים לא רע, שאלתי אותו: "מה?" והוא שאל שוב: "באיזו זכות?" ואני נפלתי למלכודת ושאלתי: "באיזו זכות מה?" והוא אמר: "באיזו זכות את משאירה את הספר הזה במגירה, כשכל כך הרבה אמהות מחכות לו?"
אני זוכרת בוודאות את תחושת האי נוחות שאפפה אותי, אותה תחושה שאופפת אותי בכל פעם שאני מרגישה שאנשים מייחסים לי הרבה יותר ממה שמגיע לי, או כשאני מרגישה שאנשים מאמינים לבלוף שאני מוכרת להם. אני זוכרת שזזתי באי נוחות, וכדי לסדר לעצמי את האי נוחות הזו, הסברתי לעצמי שהוא לא באמת רציני, הוא סתם אומר את זה כמניפולציה, כי הוא חושב שזה מה שיניע אותי. אבל הוא לא יודע עם מי יש לו עסק, עלי אי אפשר לעבוד. אין מצב בעולם שאני אאמין שיש מישהו שמחכה לספר שאני כתבתי.

וזהו, לימים שכחתי ממנו ומהשאלה שלו.

אני שכחתי, אבל היקום לא. כי כמה שבועות אחרי ש"קשת בשחור לבן" יצא, קבלתי שיחה ממספר לא מזוהה, כשבצידו השני של הקו היתה אישה ששאלה "שלום הגעתי לענת קלו לברון?"
"מדברת", עניתי.
"תראי, סליחה שאני מפריעה, את לא מכירה אותי. לאחותי יש ילד שחולה בסרטן, היא קוראת את הספר שלך וממש רוצה לדבר איתך. יש אפשרות שתתקשרי אליה?"
האמת שממש התרגשתי. לא הבנתי למה היא רוצה לדבר איתי. כשהתקשרתי אליה אמרתי לה: "שלום רינת, מדברת ענת קלו לברון". "מי?" שאלה. "ענת קלו לברון", עניתי שוב, "זו שכתבה את קשת בשחור לבן". מהצד השני נשמע צעקה קטנה ואז היא אמרה "את רואה, בגללך הספר שלך נפל לי מהיד". ברור שיישר התאהבתי בה.
יומיים אחרי כן ביקרתי אותה, איך שנפגשנו היא חיבקה אותי ואמרה "שתדעי לך שבכלל לא כתבת ספר עליך, כתבת ספר עלי" עצרה רגע והמשיכה "כל מי ששואל אותי מה אנחנו עוברים אני מכריחה אותו לקרוא את הספר שלך". וזהו, באותו הרגע שום דבר לא היה קיים ושום דבר לא היה חשוב. הרגשתי שאני את שלי בעולם הזה עשיתי, ושיותר מזה אני לא צריכה. ולמרות שאין לי מושג איך זה מרגיש להיות בייעוד שלך, נראה לי שזה מרגיש כמו מה שהרגשתי כשרינת אמרה את מה שהיא אמרה.

אחרי חצי שעה, כשאני נרגעתי והיא נרגעה היא שאלה אותי: "תגידי, כבר עברו מלא שנים מאז שהבת שלך היתה חולה, איך הצלחת לזכור מילה במילה כל מה שקרה?" הייתי בטוחה שהיא צוחקת עלי, כי תמיד נראה לי שכולם יודעים עלי את הכל, אז אמרתי לה "מה פתאום זוכרת? כתבתי את זה אז, בזמן אמת. פשוט חמש שנים הספר שכב במגירה".
הפרצוף שלה הבהיר לי שאמרתי משהו לא בסדר, כי היא השתתקה, הסתכלה עלי עם העיניים החודרות שלה ואחרי כמה שניות שאלה "באיזו זכות ?" ואני שבסך הכל אני אישה די עקבית שאלתי במבוכה "באיזה זכות מה?" והיא אמרה "באיזו זכות השארת אותו במגירה? את יודעת כמה אמהות שהיו צריכות את הספר הזה עברו פה במחלקה?"
 
כניעה
מאז ומעולם היה לי אותו היעוד שהתדפק על דלתי, ולא ייחסתי לו את הכבוד הראוי. תמיד ידעתי לספר סיפורים, רק שפעם חשבתי שאני יכולה לעשות את זה בעל פה והיום אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה בעוד הרבה דרכים. מאז ומעולם חיפשתי דברים שייטיבו את חיי, רק שפעם זה היה בגדי ילדים והיום זה כלים, גישות ושיטות ששינו לי את החיים. מאז ומעולם כל דבר טוב שמצאתי העברתי הלאה, רק שפעם זה היה לחברים הקרובים והיום זה לכמה שיותר אנשים.

אם הייתי צריכה להגיד ממה מורכב הייעוד שלנו, הייתי אומרת שמשלושה דברים: הראשון הוא המתנה שלנו. לכל אלה שלחישות הנחש שלהם אומרות להם שהם לא, ולהם אין, ומה פתאום - תודו לנחש על השיתוף ולכו תשאלו את הקרובים לכם מה המתנה שלכם, כי לכולם יש מתנה. לכולם. הדבר השני היא התשוקה שלנו, הדבר הזה שכל כך מעניין אותנו ולכן אנחנו מוכנים ללכת ולחקור אותו ולקרוא עליו ולהתעניין בו ולנסות אותו שוב ושוב ושוב. ואחרון חביב, אבל זה שבלעדיו דבר לא יקרה, הגורם שהופך את הייעוד לייעוד ולא לתחביב או עיסוק, והוא קהל היעד שאליו מיועד היעוד שלנו. כי רק בנקודה שהאנרגיה שלנו תפגוש בצורך של מישהו אחר, תתרחש ההתפוצצות. רק שם יקרה הנס, רק שם נרגיש התעלות והתרוממות רוח, רק כשהייעוד שלנו יפגוש ויגע במי שכל כך מחכה לו.

אז בפעם הבאה שאתם עוצרים את עצמכם ולא חשוב מאיזו סיבה פשוט תשאלו את עצמכם באיזו זכות? באיזו זכות אתם מונעים מהמתנה שלכם להגיע לקהל היעד שלכם?
 

**

קואצ'לטר לוח אירועים מיוחדיםקואצ'לטר לקריאות כתבות נוספות 
הצטרף חינם לתפוצת המגזין קואצ'לטר 

www.coachletter.co.il

 



גרסה להדפסה
חזרה למעלה
שתף בפייסבוק





לכתבה זו התפרסמו 12 תגובות. הקלק כאן להוספת תגובה